ביולי 2006, עברתי דירה, מן המושבה הגרמנית - לגבעה הצרפתית.
ביולי 2006, פתח ארגון חזבאללה, במלחמת לבנון השנייה, בהרעשה כבדה, על כל צפון-הארץ כולו.
מזה זמן רב, שחשתי בחילה, גוברת והולכת, מן השמאל הרדיקאלי - והסיבות למיאוס זה, סבורתני, ברורות הן לכל מי, שקראו בתשומת-לב, את ארבעת חלקי-המאמר הקודמים.
כמסופר בחלק הקודם, בהגיעי לראשונה לירושלים, ביולי 2005, ניאותתי לשכור חור עלוב ומחניק, במושבה הגרמנית, במרתף(!) חסר-אוויר (החלון היחיד, של חדר-השינה הזעיר, היה לחדר-המדרגות - ופה ושם, הוצף בעשן-סיגריותיהם, של שכנים מפוקפקים שונים), במרחק בן שעה(!!) נסיעה באוטובוס (קו 4א' = סיוט מזעזע בפני-עצמו, האמינו לי!) מקמפוס הר הצופים - העיקר, העיקר שלא לחטוא לאמונתי ולשכור משהו, שלתפישתי, היה בגדר טרפה: דירה, או חדר, המצויים מעבר לקו הירוק.
יחד-עם-זאת, לכל דבר יש גבול ואחרי שנה כזאת - כאשר ברקע: יחסם, המחריד-מכל, של ברוני השמאל הרדיקאלי כלפיי - קצתי בכל זאת לחלוטין והחלטתי, גם אם לא בלי לבטים קשים, לעבור לשכונת הגבעה הצרפתית, לדירה הרבה יותר נעימה וסימפטית, המצויה במרחק הליכה סביר (בערך 20 דקות) מן הקמפוס, שם אוכל לנשום.
ועליי לציין כאן חד-משמעית: על אף כל היות הגבעה הצרפתית, שכונה בעלת גוון דתי וצביון ימני (נו - ירושלים, מה אפשר לעשות. עיר חומייניסטית וכתומה, ככה זה), עדיין, מכל חלקי-ירושלים, בהם ביקרתי מעודי, היא הסימפטית ביותר.
והקביעה "לכל דבר יש גבול" תקפה, תרתי-משמע, גם למעללי-חזבאללה.
כי - באמת! הצבא הישראלי, הלא, עזב לחלוטין, את שטח לבנון, כבר ב-24 במאי 2000 וחזרתה המלאה של ישראל, לגבולה הבינלאומי, אושרה אף ע"י האו"ם = ארגון אובייקטיבי במידה סבירה, לדעת כל אדם שפוי.
מאז, לא הטילה ישראל על לבנון, לא מצור ולא טרור.
אז - על איזו התנגדות, קיבינימט, קשקש חסאן נאסראללה בקומקום?!?
פאק, יש לו אי-אלו טענות, בנגע לאיזושהי חווה על איזה הר, לדעתו האו"ם טעה, בסימון-הגבול - שיפנה לאו"ם בתביעה, לשקול זאת ולשנות הקביעה! שילכו לבוררות, כמו בזמנו על טאבה. אבל - באיזו זכות, הוסיף האדון להחזיק, במיליציה חמושה - ועוד לברבר, על איזושהי "התנגדות" תמוהה?!
התנגדות למה??
ואולם, את חד"ש וחבריה, אסור - כידוע - לעמת עם העובדות. זה מבלבלם מדי ולפיכך, נטו מתוך אינרציה, תקפו שם גם את "הכיבוש הישראלי בחוות שבעא" - פשוט, מתוך הרגל, בלי בכלל לטרוח לחשוב! מה, ישראל זה כיבוש, הערבים כבושים, ישראל כובשת, הצבא הישראלי, הוא צבא-כיבוש = אז יש כיבוש!!
ואז, ראיתי גם תמונות, של ערבים ישראליים חוגגים - ועל מה?
על כך שקטיושה, נפלה על ביתה, של משפחה ערבית בנצרת...
החבר'ה האלה, הערבים - מה איתם, הם פעורים לחלוטין או מה?! נגזר להם המוח בלידה?
יורים בהם - והם מהללים את היורים?
היו להם אילושהן בעיות עם החמצן אז, בלידה?
מה, הם מצביעי-"ליכוד" דפוקים במוח - שככל, שיקח מהם ביבי יותר את הקצבאות, כך יריעו לו עוד?
מה עניין כיבוש-הגדה והמצור על עזה (נקודות שבהן, הסכמתי ואני מסכים, לחלוטין, עם "תעאיוש", חד"ש, "אינדימדיה" ודומותיהן, אז כעתה), עם החזבאללה וטענותיו הגזורות, בדבר חוות שבעא!?
מה פתאום, הוסיף נאסראללה להתחמש, בכלל, אחרי שישראל - בכלל - נסוגה ופירקה, על הדרך, גם את כנופיית צד"ל?
ולפיכך, אי לכך ובהתאם לזאת, באותו קיץ עזבתי, את השמאל הרדיקאלי - ולראשונה בחיי, גם את השמאל בכלל וקצת גיששתי, בצדה המנוגד-לחלוטין, של המפה הפוליטית. זה לא נמשך זמן רב, כבר באביב 2007 התעשתתי ושבתי, לביתי הקומוניסטי הטבעי - ואולם, את עמדת חד"ש וקרובותיה דאז - בנגע למלחמה הספציפית ההיא - גם היום, אין ביכולתי לפענח, sorry.
באותה תקופה, ניסיתי גם לפעול קצת, עם "התו החברתי", של תנועת "מעגלי-צדק".
הקוראת זוכרת, אולי, כיצד בסתיו 1998 (ושוב בסתיו 2000) נוצלתי, קשות, במספר מקומות-עבדות תל-אביביים ולכלל החד"שניקים (להוציא, כמובן, מספר חברים אישיים), לא הזיז מכך במיל ואיש לא ניאות להתייחס כלל, לדרישתי דאז, לארגן הפגנות כלשהן, נגד מעסיקים נצלניים.
ובכן, כבר בקיץ 2005 נודע לי, על יזמת "התו החברתי" בבירה, ניסיתי להצטרף אליהם אבל לא הרגשתי כל-כך בנוח, להיות שם החילוני השמאלני היחיד, בעצם, בקרב קהל כתום....ועוד אז!! אולם, בקיץ 2006, כבר לא חשתי כה מרוחק מהם ולפיכך, ביקשתי לפעול עמם. הדבר לא האריך ימים - התו, בכלל, די שקע בתקופה ההיא, רוב הפעילים, נעלמו מן השטח ודי הזניחו, את התנדבותם - ואולם, עדיין, אני שמח שניסיתי זאת. ועל-כל-פנים, זה היה הרבה יותר מכל מה, שחד"ש טרחה לעשות, עד לפרשיית "קופי טו-גו" באוניברסיטת תל-אביב, בשנת 2007.
וכעת, חברות וחברים, באופן טבעי ביותר ובלתי-נמנע לחלוטין למרבה-הצער, הנה אנו באים ומגיעים, לפרשת המאבק הגדול. (מאבק-הסטודנטים הגדול: 10.4-21.5.2007) כמובן, דיבורים על מאבק חדש, החלו עוד כאשר החלה אותה שנת-לימודים אקדמית, ה.תשס"ז וכמובן מאליו, שכוותיק המאבק(ים) הקודם(מים), מייד התייצבתי לשירות.
יחד-עם-זאת, למרבה-הצער, האגודה המושחתת שלנו בירושלים, עשתה כל שביכולתה, על-מנת למנוע את ההצלחה - יקיר שגב אפילו הצהיר, במפורש, שהוא בעד אוסטראליה!! ורק עם הגרסה המקומית, של שוחט-את-תמיר בעב"ם, יש לו בעיה... תוך התעלמות מלאה מכך, שבאוסטראליה עצמה, כבר הבינו, שהמודל דנן הרס אותם... - ולפיכך, ממש כצ'מברליין בשנים 1939-1940, נקטו במדיניות של "מלחמה מזוייפת" ורוב הזמן, לא נעשה דבר וחצי-דבר, מלבד איזושהי הפגנונת מיניאטורית, זעירה, זעיר-פה זעיר-שם. מפעם לפעם, ניסיתי להתעניין מה קורה, לדחוף לכיוון, של פעילות משמעותית יותר (עם כל גועל-הנפש, השנאה והתיעוב, שעוררה בי האגודה הזאת בכללותה...) - אולם, שום-דבר לא קרה שם.
בפברואר, בחופשת-הסמסטר, לרגע נראה היה, שבכל-זאת יזוז דבר-מה - החברים בתל-אביב ועוד, ניסו לדחוף, לכיוון של השבתה ואי-פתיחת סמסטר ב' - ואולם, בעת ההיא, היתה יד כוחות-הריאקציה, בהתאחדות-הסטודנטים, על העליונה, הם בחרו להתקפל ונראה היה, כי בכך הקיץ הקץ על המאבק, אשר הסתיים, למעשה, עוד בטרם החל.
ואכן, לולא אנשי אגודת-הסטודנטים, של אוניברסיטת תל-אביב (כמו-גם, כמובן, של מכללות "סמינר הקיבוצים" ו"אורנים"), אין ספק, שבדיוק כך היה קורה.
לאחר ארבעה שבועות-לימודים, החלה חופשת-הפסח - ובמהלכה, הצהירו אנשי אגודת-הסטודנטים התל-אביבית, כי ב-10 בחדש אפריל, לא ישובו, אל ספסל-הלימודים.
לאור החלטה זאת שם, כמובן, גם לכל שאר האגודות והארגונים, אשר בשתי ההתאחדויות (של האוניברסיטאות ושל המכללות), לא היתה ברירה, למעשה, אלא ליישר קו עמם - והמאבק האמיתי, הממשי, יצא לדרך.
וכעת, באתי עד לפרשת-הדואל.
באחד הימים באמצע חדש אפריל, שלחה הנהלת-האוניברסיטה דואל לכלל הסטודנטים, בו דרשה מאיתנו לשוב ללימודים. בתגובה, כתבתי להם, שנתמיד במאבקנו ושחובתם לעמוד לצידנו, במאבק זה למען עתיד-האקדמיה בארץ ושנטישתנו בחזית-המאבק, הינה עריקה משדה-הקרב - ומה עושים למי, שעורק משדה-הקרב? רמז: כדור בראש.
זה היה בערך בצהרי יום ה', ה-19 בחדש, כאשר כתבתי להם דואל-תגובה המום ונזעם זה - אולם, באותו לילה, חשתי יותר ויותר שלא בנוח. אחרי-הכל, לי אמנם היה ברור לחלוטין, כמובן, שאין בכך שום "קריאה לאלימות", או כה, שהדבר נכתב, בתור מטאפורה, אשר מקורה בזעזוע ושרמת-ה"איום" כאן, אם בכלל היתה, אינה גבוהה מזו, של אחד המרצים האהובים ביותר שלנו, בחוג ללשון עברית, הנוהג לומר "מי שיכתוב {שגיאה נוראה כזו וכזו}, מגיע לו עונש-מוות". כלומר, אני מקווה לפחות, שאיש מתלמידיו אינו חושב ברצינות, כי עליו לחוש "מאויים" בשל כך...
יחד-עם-זאת, כאמור, על-מנת לסלק כל חשש שהוא, לאי-נעימות כלשהי, העלולה להיווצר בינינו, שלחתי להם, כבר בבקר-המחרת, דואל-הבהרה - וזהו, הנחתי שבכך הסתיים העניין. כמה טעיתי!!
לפתע-פתאום, קיבלתי טלפון ממשטרת ירושלים, בו נדרשתי, כך בפשטות, להתייצב אצלם לחקירה - על מה? זאת לא אמרה לי החוקרת.
אם-כן, בחיל וברעדה, התייצבתי בתחנת-החלאות במגרש-הרוסים, הוכנסתי לחדר-חקירותיה, של השוטרת דנן: פלונית עליזה ארוך, אשר קירותיה מכוסים, ממש, בכל-מיני תמונות רבנים למינהום. ידעתי היטב, היכן אני נמצא: בידיה של סוגדת-קמיעות פרימיטיבית.
השוטרת דנן, כך מסתבר, מימיה אף לא שמעה על המושג "מטאפורה". במקום זאת, כאשר אמרתי לה, שכל העניין הוא, בפשטות, אי-הבנה ולא היתה בדבריי, שום כוונה שהיא לאיום, פשוט צרחה, "אתה חולה-נפש?!?" - כנהוג, כידוע, אצל שוטרונים פרימיטיביים דוגמתה - ודרשה, שאמי תיטלטל, בצהרי-שישי, מביתה שבקריית-עקרון, לתחנת-המשטרה שברחובות, על-מנת לחתום ערבות צד ג', שלא אפגע באיזשהו עובד-אוניברסיטה פלוני, אחד אלדד חוזה, שכביכול ראה עצמו "מאויים", עאלק - וכמו-כן, גם שלא אבוא, לאוניברסיטה העברית, במשך שבועיים ימים; מורחק, יענו. כוס אוחתק.
אם יש דבר אחד, עליו אני באמת מתחרט בכל הפרשיה המגעילה הזאת, הוא, שלא לקחתי עצמי ועזבתי, רשמית, את האוניברסיטה המשוקצת והארורה הזאת, כבר אז, בו-ברגע! על שלא הבנתי, כבר אז, מה הוא מוסד נתעב זה (ובל-נשכח: כאן, אני כותב רק על דברים, הרלוונטיים לפעילויותיי השונות....קיימות עוד אינספור דוגמאות, ליחסם המחפיר לכלל ציבור-הסטודנטים, אשר אינן מובאות כאן, היות שלא כאן מקומן). כי אכן, כך היה עליי לעשות, זאת בלא שום צל שהוא של ספק.
תחת זאת, בטמטומי כי-רב, נותרתי שם עד דצמבר, אותה שנה - עת הביאה, שביתת-הפרופסורים חסרת-הלגיטימציה (ראו להלן), את רמות גועל-הנפש, שחשתי כלפי האקדמיה הישראלית בכלל - והאוניברסיטה העברית ימח-שמה-וזכרה, בפרט - למימדים כאלה, שבאמת - לא יכולתי להמשיך שם עוד.
אבל, אני מקדים את המאוחר. אם-כן, כמובן, שכוונת הנבלות היתה, שאורחק לחלוטין מכל פעילות שהיא, במסגרת-המאבק - אולם כל שהשיגו היה, שחברתי לאנשי המאהל התל-אביבי, באונית"א, בכיכר אנטין. כלומר, היו עוד מספר מקומות, בהם לקחתי חלק בהפגנות - כמו למשל, בפתח הפקולטה לחקלאות, באחד מביקוריי ברחובות, ביום ב' ה-30 בחדש אפריל (ההפגנה היחידה, אגב, בה התקיימה הבנה, תרבותית ויפה, בין המפגינים למשטרה....כי ככה זה: כשהשוטרים, בשעה טובה, בעד חופש-ההפגנה ודמוקרטיה, הכל מצויין) - אולם עיקר-פעילותי, היה שם.
וכעת, אנו מגיעים לגדולה בהפגנות אז - ולטעמי: גם היפה והמפוארת ביותר, בכל ההפגנות, בהן לקחתי חלק מימיי.
אם-כן, בבקר יום ד', ה-2 בחדש מאי, שנת 2007, נאספו ובאו אלפים רבים רבים של סטודנטים, אל ככר אנטין. מאי האדום - חפשו ביו-טיוב. באחד הסרטונים, תוכלו, אפילו, לראות אותי לרגע קט = הבחור עם החולצה האדומה בידיו, עם הסרט האדום לראשו.
ואיזו הפגנה אדירה זו היתה!! איזו הפגנה מפוארת! זה בצד זה הפגינו, תומכי-בל"ד ותומכי-מפד"ל, כולם חבוקים ושכם אחד צועדים, בדרישה אחת: לשנות, סוף-כל-סוף, את סדר-העדיפויות במדינה שלנו!!!
וכאשר כבשו כוחותינו שני אוטובוסים הכרזתי במגאפון, חולצתי האדומה מתנופפת בידי וסרט אדום לראשי, "אנו מכריזים בזאת, על הקמת הרפובליקה הסוציאליסטית, של מדינת ישראל!!" כלומר - ההכרזה כבר היתה, אני דאגתי לכך; צריך רק לממש זאת בשטח...
אכן, זאת, בלי כל ספק, היתה נקודת-השיא האיכותית, של השמאל הישראלי בעשור שחלף.
ביום שני שלאחר-זאת, ה-7 בחדש מאי, באתי לת"א להפגנה, של הסטודנטים מ"שנקר", על-גבי גשר-ההלכה; היתה אמורה להתחיל ב-11, החלה ב-11 ומחצה, היתה בסדר. אז באתי, כמובן, לאהל שלנו בכיכר אנטין, שם התקיימו דיונים ואחת החברות, איה מרקביץ' (עוד עליה להלן), אמרה לי, שהאגודות בירושלים, בבאר-שבע ועוד כמה, זוממות להקים התאחדות נפרדת משלהן ולפרוש מן המאבק!!
משהוגד לדניאל, כי מספר אגודות זוממות לתקוע סכין בגב-המאבק, לא בזבז זמן, אלא מיהר לדהור, עם חבריו הסטודנטים, באוטובוס מיוחד, היישר למשרד-האוצר בירושלים, על-מנת לחזק, את אלה מקרב חבריהם בירושלים, שחפצו להמשיך במאבק בכל הכח. משהסתיימה הפגנה זו, כבר היתה השעה כמעט חמש אחרי-הצהריים. הקוראת יכולה לשער לבדה, עד כמה מותש הייתי, כתום יום שבמהלכו: נסעתי מירושלים לת"א, הפגנתי על גשר-ההלכה, באתי אל ככר אנטין, השתתפתי, בלהט, בדיונים שם, שבתי לנסוע לירושלים עם חבריי, הפגנתי גם שם... נסעתי הביתה. היה זה יום-הפגנות מוצלח בהחלט.
פחות או יותר באותו זמן, כתבתי את המאמר - שהתפרסם באתר "הגדה השמאלית" ומאוחר יותר (בתחילת חדש ינואר 2008, בתקופת שביתת-האגואיסטים - שעל-כך להלן), פרסמתיו גם כאן ב"מאמרים" - "מוטב להקריב סמסטר למען ישראל מאשר את ישראל למען סמסטר". אני מביא אותו כאן במלואו:
מדוע אנו שובתים? האם רק על שכר הלימוד? האם רק הכיס שלנו מעניין אותנו בסופו של דבר, ולא שום דבר אחר? אלו הן טענות המושמעות לעתים תכופות מפי הממשלה ודובריה בתקשורת, וכפי שאראה כאן, לא זו בלבד שאין בהן ממש, אלא גם אסור שיהיה.
דרישותינו, ליישום מסקנות ועדת וינוגרד (הראשונה), החזרת 1.5 מיליארד שקל לתקציבי האוניברסיטאות במטרה להציל את האקדמיה, וכן לפיזור ועדת שוחט על-מנת לכונן ועדה הולמת יותר תחתיה. אלו אינן דרישות "מוגזמות", "נאיביות", או "מופרכות". אירוניה היסטורית שאותו אדם, השופט אליהו וינוגרד, ישב בשתי ועדות אלה, הראשונה לבחינת נושא שכר-הלימוד (2000) והשנייה, לבחינת הכשלים של מלחמת לבנון השנייה (2006-2007). [אשר בדיוק אז, ב-30 באפריל 2007, פורסמו מסקנות-הביניים שלה]
בדרישתנו שהממשלה תכבד את המלצות ועדת וינוגרד הראשונה טמונה גם העמידה על כך שמסקנותיה, הנוכחיות והעתידיות, של הוועדה השנייה, לא ימצאו עצמן בפח-האשפה של ממשלה ישראלית עתידית. כי לא ייתכן שלמסקנותיה של ועדת-חקירה, אשר אומצו ע"י ממשלת ישראל וקיבלו כך מעמד של התחייבות ממשלתית רשמית, לא יהיה שום ערך ממשי.
לצד היבט חוקתי-עקרוני זה, קיימת גם העובדה, שמאבקנו זה אינו אך ורק למעננו, אלא למען כל הסטודנטים שיבואו, כמו גם למען התרבות הישראלית בכללותה. ללא מדעי-הרוח (הנחשבים ל"חוגים בלתי-רווחיים"), אולי תהיה ישראל עשירה, אך חסרת-נשמה. מעבר לכך, אנו נאבקים כמובן גם על הפן החברתי. עם כל דברי מתנגדי השביתה על "זה בסדר, יהיו מלגות... הלוואות"... בואו נודה באמת: כמה מאיתנו מוכנים לכך, שאוזננו תרוצע אל משקוף-הבנק, בהתחייבות משכנתאית להחזרת רבבות שקלים, אם "נעז" להרוויח יותר מ-6,000 שקל בחדש? מטרת מזימה זו ברורה: מחד גיסא, רבים מאד יוותרו מראש על עצם הרעיון לטרוח ולהירשם לאוניברסיטה, כתוצאה מכך תהפוך, החברה הישראלית, לבלתי-משכילה משנה לשנה וכך גובה השכר בממוצע ירד והתאגידים הבינלאומיים ילבלבו ובקצרה: נהיה, באופן סופי ומוחלט, למדינת עולם שלישי, נחשלת ועלובה. מאידך גיסא, אותם אלה, שיבחרו ללמוד לתואר על-אף הכל ולקחת הלוואה, ישתעבדו, לאחר סיום-לימודיהם, לכורח לעבוד בכל עבודה שרק תוצע להם, זאת מבלי שיהיו חופשיים להתפטר, כי: ההלוואה!! אוי, החזר ההלוואה!! וכך, שוב, נהפוך כולנו לעבדי-התאגידים.
לא רק שכר-הלימוד
טיעונים אלה, חזקים ורבי-חשיבות ככל שרק יהיו כשלעצמם, הם רק לעניין שכר-הלימוד לבדו. לצד נושא זה אנו נאבקים, כאמור, גם על השבת 1.5 מיליארד שקלים, שקוצצו מתקציבי ההשכלה הגבוהה מאז תחילת העשור הנוכחי. ואין זו דרישה בעלמא. מדי שנה בשנה נסגרים קורסים באוניברסיטת תל-אביב. שם, כידוע, קשה המצב במיוחד, אולם גם בכל שאר האוניברסיטאות הולך היצע-הלימודים ומתמעט משנה לשנה, במיוחד במדעי-הרוח. בתל-אביב כבר אוחדו שישה חוגים שונים למשהו אמורפי בשם "לימודי התרבות העברית", ולימודי הקולנוע הפכו תיאורטיים בלבד. בחוג ללימודי הודו, איראן וארמניה (בירושלים), לא היה השנה כמעט אף לא קורס ארמני אחד ואילו היצע הקורסים בחוג לבלשנות בירושלים, הצטמצם בכמחצית בתוך פחות מעשור. כאשר מרצים בקורסים "נדירים" יחסית יוצאים לפנסיה או לשבתון, לעתים קרובות לא נשכר להם שום ממלא-מקום שהוא, והקורס פשוט חדל מלהתקיים, לעתים לשנה-שנתיים, אולם בדרך-כלל לתמיד. אם חלילה תעלה מזימת אנשי-האוצר בידם, כזה יהא גורלם של כל מדעי-הרוח. אולי, במקרה הטוב (יחסית), יאוחדו אלה עם מדעי-החברה ותהיה אפשרות ללמוד "חוג משני: מדעי-הרוח"... בהיותי סטודנט לבלשנות ולתרבות בורמה (בין-היתר), אני מודע לכך, שאם, חלילה, ייכשל מאבקנו, לא יהיה שום עתיד שהוא לתחומים הללו, ואז נעמוד בפני הבחירה: לוותר על האקדמיה, או לרדת מהארץ).
"תגיד - השביתה נמשכת?"
בלכתי ברחוב לבוש חולצת-המאבק (ועם סרט אדום לראשי), שואלים אותי אנשים רבים, סטודנטים ואחרים, "תגיד - השביתה נמשכת? שמעתי שחוזרים ללמוד... שביום ראשון הכל ייגמר"... לכל אלה אני אומר: "כן, אנחנו ממשיכים. לא נוותר ולא ניסוג. לא נאפשר בשום פנים ואופן לשבור את השביתה ולא נחתום על חוזי-כניעה משפילים. מוטב לנו, אפילו, להקריב סמסטר שלם, למען עתיד-המדינה והחברה, ולא את עתיד-המדינה והחברה, למען הסמסטר"...
במוצאי יום ה', ה-10 במאי 2007, התקיימה, במרכז ירושלים, הפגנה גדולה - לקראתה, הודיעו בהמות-הגסטאפו (כלומר, מחוז ירושלים, של משטרת ישראל), כי "השוטרים בתל-אביב, התנהגו איתכם בכפפות-של-משי - אבל לנו בכפפות אין משי!!!" ואכן, נאמנים להוראות שרי-הממשלה אבי דיכטר ויולי תמיר, דיכאו ההפגנה, בברוטאליות מפלצתית ומזעזעת - אליבא דנהוג לאחרונה, במדינה """יהודית ודמוקרטית""" זו.
יהודו-נאצית תאגידית וטוטאליטארית!!!!
לצערי, עקב מחוייבויות קודמות, נמנע ממני לקחת חלק, בהפגנה חשובה ביותר זו - ואולם, בבקר יום המחרת, יום ששי ה-11 במאי, מיהרתי להגיע, כמובן, לאהל הענקי, שהקימו כוחותינו ב"גן העצמאות" הסמוך, בין הרחובות שמאי ואגרון. שם השתתפתי בדיונים מספר - לצד חברים ממגוון תנועות ותאי-סטודנטים, שחפצו להמשיך במאבק (נגד דעת אגודתנו המושחתת וחלאות "רוח חדשה", כאמור) - הרגשתי מצויין, עם החברה סהר (מ"תעאיוש"), החברים מחד"ש (אשר שמם זרח מפרחוני) ועוד ומנגד לא סבלתי, את ה"חבר" צביקה (טיפוס שתלטן במידה בלתי-נסבלת בעליל). רושם גרוע, הותיר עליי גם ה"חבר" המערכניק דוד (שעליו עוד להלן).
דובר אף בהקמת אגודה נפרדת, חדשה - בבאר-שבע, חוללו בינתיים, תומכי-המאבק, הפיכת-חצר, סילקו את היו"רית הלבנה והמושחתת {אנחנו, היינו אדומים; יריבינו - הלבנים. הם-עצמם, הגדירו-עצמם כך: סטודנטים בלבן...} ותהינו, שמא נוכל גם אנו, לעשות דבר דומה - אחר-כך קיבלנו, כולנו, את השבת באהל והיה כיף אדיר. אחת החוויות היותר נעימות, הזכורות לי, ממאבק זה ובכלל.
בשבת, ה-12 במאי, לא יכולתי להיות באהל וכך, שבנו ונפגשנו ביום א', כאשר הקימו, רעיי לפעילות, אהל קטן בהרבה, מול הכניסה לקמפוס. באתי לסייע בהקמתו - אולם, אך התחלתי וכבר, נבח עליי צביקה, "מה אתה עושה? מי מינה אותך, לבוא ולהחליט, מה לשים היכן? אתה תעשה אך ורק מה, שאני אומר!!" הדיקטטור הקטן. אווירה רעה, שררה גם בקרב יתר הפעילים ולפיכך, העדפתי לגשת לאינטרנט ולראות, מה קורה בכלל.
למחרת, ב-14, התקיימה עוד הפגנה אחת בירושלים, בגן הוורדים, שדווקא היתה בסדר ובלי תקריות מיוחדות.
במרוצת הימים הבאים התברר, כי יו"ר ההתאחדות, אחד שו-איסמהו שונשיין (מהמכללה למנהל, בכלל) - יחד עם חברו ברדה, מן הארגון המקביל של המכללות - החליט למכור את הסטודנטים ולחדול מן המאבק - וכך, מאותה נקודה ואילך, הוקדשו מירב-מאמצינו, לנסיון למנוע התקפלות....מאמצים, שנמשכו בערך שבוע. ביום ד', ה-16, התקיימה הפגנה קטנה, בכניסה לקמפוס גבעת-רם, באתי לשם אך האלרגיה, שפיתחתי בינתיים לאותו צביקה שתלטן ולהשתלחויותיו התכופות בכל השאר, גרמה לכך, שלא אוכל להישאר לאורך-זמן.
וביום ב', ה-21 במאי 2007, קרס כל המאבק כולו. כל הפעילים, כמובן, רצו להמשיך, אולם מבין היו"רים, היו בועז טופורובסקי (יו"ר אגודת תל-אביב) וחבריו במיעוט. הבוגדים שונשיין ושגב, זכו לרוב ובפארסה גועלית - בה גרמו, לנו הסטודנטים, לרדוף אחריהם, ממכללת רמת-גן למכללה אחרת ל....אינני זוכר כבר, כל אותו יום מסוייט ומגעיל, כבר מזמן הפך, לעיסה אחת איומה בעיניי. בישיבה זו - שמיקומה, כאמור, הוסתר מעינינו - כפו הבוגדים הפרו-לבנים האלה, על כל כוחותינו כניעה מוחלטת ומלאה, ללא-תנאים כמעט, לכוחות-הרשע הנתעבים, משל יולי תמיר, בייגה שוחט וור"ה (ועד ראשי-האוניברסיטאות, ימח-שמם-וזכרם = משכן הרוע הטהור והמוחלט). בהמשך אותו שבוע, חל חג השבועות - וביום ראשון, ה-27 במאי 2007, שבנו כולנו ללימודים רגילים.
המאבק הגדול נרצח - ושום-דבר, לא הושג בתמורה. אולי שונשיין, קיבל גם הוא, איזושהי פיצה.
בחלק הבא (כן - יהיה גם חלק שישי....מתארך, העניין): איך נואשתי סופית מן האקדמיה, רתחתי, על מלחמת טבח-הילדות בעזה, ניסיתי (לשווא) לעורר את השטח, לפעילות להט"בית ברחובות והשתתפתי בארגון, מצעד-הגאווה המקומי, בראשון-לציון. תישארו, יהיה מגה.
סופר, משורר, עורך, הוגה-דעות, פובליציסט, אינטלקטואל, מתרגם, רעיונאי ("קופירייטר"), מעצב והומוריסטן רחובותי מקורי ביותר, בעל עמדות שמאלניות אולטרא-רדיקאליות בכל נושא ונושא. בשנים 2005-2007 למדתי, באוניברסיטה העברית - הר הצופים (לימודי הודו, בורמה, רוסיה, פולין ואוקראינה, לשון עברית ומעט בלשנות כללית). יליד-רחובות (1975) והתגוררתי גם בתל-אביב (1998-1999 ו-2001), בבודאפשט (1998), בחיפה (2004-2005) ובירושלים (2005-2007). מרקסיסט, אנארכיסט, נודיסט, דאואיסט, רומנטי מאד, מחבק-עצים ומבטל-מגדר. מאמין בדת הפרדס.
